להעיר את הדובים…

היי יקרימות,

מה הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם עכשיו שקיץ, חם ורותח, זה בעצם ממש כמו חורף קר ומושלג?

מה הייתם חושבים אם הייתי אומרת לכם שדווקא עכשיו, כשכ"כ לוהט ולח בחוץ והעולם משתגע, זה הזמן להכנס לבונקר הממוזג ולא לצאת ממנו משם עד יעבור זעם?

מה הייתם מרגישים אם הייתי מגלה לכם שהחופש הגדול מיועד גם לגדולים? ושגם לכם מותר…ושבעצם כולנו ילדים?

מה הייתם עושים אם הייתי משכנעת אתכם שדווקא עכשיו, מכל הזמנים, זה הזמן להכנס למערה הקרירה והשקטה, לדומם מנועים וללכת לישון עם הדובים ל"שנת חורף"?

אז כן…. אני אומרת לכם!

שהגיע הזמן להעיר את הדובים שבנו מתרדמתם, לצאת לחופש גדול-קטן ולהתקרר מעט בשקט של המערה.

 ***********************************

הפוסט הזה נכתב בהשראת חברה חדשה ומיוחדת שלי שסיפרה לי לא מזמן שפגשה דוב!
אז בואו נלך יחד עם גלית אקרמן-ברש לקבל איזה חיבוק דוב ולשמוע ממנו מה יש לו להגיד לכולנו בזמן הזה…

 

צילום עדי הלמן

 

לפני כן…אספר כמה מילים על ההיכרות שלי עם גלית…

הכרנו, בשנה האחרונה, בקורס פזמונאות של נועם חורב, שהיה מדהים בפני עצמו ומומלץ בחום לכל מי שאוהב/ת לכתוב.

שם בקורס… סיפרתי לכולם על החיות האינדיאניות שלי ואפילו כתבתי עליהן פרויקט גמר (דיסק נושא שעליו אספר בהזדמנות קרובה).

 

 

גלית שזו היתה לה הפעם הראשונה ששמעה על הנושא הזה…. הקשיבה כמו כולם.

"חשבתי שזה נחמד ושכנראה יש בזה סוג של הגיון כי קצת הכרתי אותך (היינו חברות רחוקות בפייסבוק)" היא אומרת לי… "אבל לא התחברתי לזה בכלל. למרות שיש לי לול בחוץ וכלב בתוך הבית (מי היה מאמין) אני לא מחוברת לחיות וגם לא לאינדיאנים".

"אז מה קרה בכל זאת? איך יצא שפגשת פתאום דוב?" אני שואלת אותה בסקרנות כשהיא מספרת לי בהתרגשות יום אחד לאחרונה על מפגש מרגש שהיה לה עם דוב.

וגלית מספרת לי…
"במפגש הסיום של חוג הכתיבה שאותו אני מלמדת עשתה לנו אחת המשתתפות – עדי כרמלי – מדיטציה ובה ביקשה מכל אחת לדמיין חיה שמלווה אותה ביער. אני משום מה ראיתי דב ענק, חום ושעיר שישב לו שם.

עדי ביקשה שנלך עם החיה שלנו ואני ניסיתי להיות ממושמעת וללכת עם הדוב… אבל הוא לא זז! נשאר לשבת במקום. הוא ממש ביקש ממני לעצור ולשבת לנוח עליו אבל אני רציתי לקום, להמשיך ללכת". לא רציתי לעצור. אז… אני רוצה לקום וללכת והוא מושך אותי איליו שאשב ולא אזוז.

היה בזה משהו מאד נעים, וחמים ומרגיע אבל אני רציתי להמשיך. לא כ"כ הצלחתי ורציתי שהוא יבוא איתי. היה בי דיסוננס מצד אחד בא לי לעזוב הכול ולנוח, אפילו להירדם עליו, ומצד שני היה בי קול פנימי שלחש לי כל הזמן…תתקדמי …"

גלית גם סיפרה לי שהמפגש עם החיות, של כל המשתתפות בקבוצה שלה, היה מאד עוצמתי ומרגש להפתעתה הרבה וגם ששתי הנשים שישבו משני צדדיה פגשו דוב (שזה כמובן דיי מובן בעיני).

"לא חשבתי שהם יתחברו בכלל" היא מספרת לי…"וזה משהו שהיה לי מאד חזק בסיטואציה. חששתי מהמדיטציה הזו כי הרגשתי שזה יהיה טו מאץ ריסק לקחת. לכן, ביקשתי מעדי שזה יהיה קצר. ובסוף זה היה מדהים כמה שזה היה חזק וכולן מאד נכנסו לזה כל אחת עם החיה שלה."

שאלתי אותה איך היה לה המפגש עם הדוב? ואיך הוא יכול לדעתה להיות קשור לחיים שלה בזמן הזה? (כלומר, למה ניסיתי להבין למה בעצם הדוב הופיע אצלה דווקא עכשיו).

וגלית אמרה: "אני מרגישה במרוץ. כלפי חוץ, אני לא עובדת, מצאת החמה עד צאת הנשמה, ומשלבת בית, ילדים, חברות וכל השאר אבל בראש שלי יש אינסוף מחשבות, רעיונות, רצונות, משאלות. כל הזמן. הראש שלי לא נח. הרגשתי שהדב מכריח אותי להיות באמת בשקט ולתת לראש שלי לנוח קצת ואני התנגדתי, למרות שזה הרגיש לי מאד נעים.

 

 

אז גלית פגשה דוב. הוא אמר לה לעצור ולנוח קצת ולעשות סדר בראש. אבל היא לא רוצה לעצור ובא לה להמשיך עם האנרגיה של הסוסים שכבר לא פה. מצד שני, מבפנים כשהיא כנה עם עצמה, היא מרגישה היטב את העומס ואת הקריאה "לעצור לרגע", לקחת קצת "חופש גדול" עם הילדים ולעשות סדר במחשבות ובכוונות. לסכם את ההתנסויות המרתקות שלה, בשנה שעברה, ולארגן כיוונים ואסטרטגיה לקראת השנה הבאה שממש אוטוטו בפתח.

ולכן, אני כותבת עבורה ועבור כל מי שלא רוצה לעצור (וביננו מי רוצה? הרי אנחנו עוצרים רק כשכבר אין ברירה ואנחנו מותשים או שמשהו חיצוני עוצר אותנו לא עלינו).

אז רגע לפני כן… בואו נקשיב עם גלית למסר של הדוב שבא לפתחינו ונבין מה הוא בא לספר לנו.

ואומר יותר מכך, כשמסר מגיע מהחיות צריך לכבד אותו ולהקשיב! ובכל מקרה לא הייתי מציעה לאף אחד להתעסק עם דובים. כי הם לא רק אוהבים ללקק דבש.

 

   ***********************************

והסיפור של גלית הזכיר לי שגם לי זה קרה לפני כמה שנים כשהלכתי יום אחד להתייעץ עם המורה שלי ל"אינדיאנים" יעל אריאל.

שיתפתי אותה בהתלבטויות מקצועיות שהיו לי אז ובתחושה שמיציתי את העשייה שלי עד כה. "נכון" אמרתי לה… "השגתי בחי יעדים מקצועיים ראויים רבים, שבהם בחרתי, והם שהובילו אותי בהצלחה למי שאני היום… אבל עכשיו אני מרגישה שאני קצת תקועה ושהגיע הזמן להרחיב את אופקי העשייה שלי, להתקדם ולהיכנס למחוזות חדשים, לשנות זוויות מבט, לצמוח ולפתח כלים נוספים וחדשניים בעבודה שלי עם א~נשים. במילים אחרות – לעלות תדר". שאלתי מה אני צריכה לדעתה לעשות?

ויעל מיד שלפה קלף ואמרה לי בסלנג האינדיאני שלנו "לכי תעשי דוב!"

 

 

ואני… הבנתי מיד את הרעיון! רק שלקח לי כמה ימים לעצור, כדי לפרוט אותו לפרטים, ולהבין מה בדיוק אני נדרשת לעשות? כלומר, מה זה אומר בפועל "לעשות דוב"?

ורק בסוף אותו שבוע, מאוחר בערב, לאחר שסיימתי את חובותיי לכ-ו-ל-ם! ובני הבית פרשו, כל אחד לענייניו, לאחר ארוחת שבת דשנה…הגיע הזמן המיוחל – זמן האיכות, שלי עם עצמי, בו יכולתי, סוף סוף,להתפנות לחקירה הדובית שלי ולהקדיש זמן להתבוננות פנימית ולבחינה מה נדרש ממני כדי "לעשות דוב" הכי טוב שאני יודעת.

ות'אמת… גם בתקופה הנוכחית אני עושה דוב כבר כמה שבועות מבלי לשים לב שזה מה שאני עושה… מתוך צורך שעלה בי. וזה יופי שדוב עלה לי עכשיו למודעות. לא במקרה מסתבר. תודה גלית.

אז … לאור העובדה שהדובים נמצאים עכשיו בכל מקום אני מזמינה גם אתכם להצטרף אלי ולגלית לחגיגה ולחקירה דובית … ללקק אתנו דבש ולהקשיב ברקע לשיר המקסים של יהודית רביץ על הדובים!!! בדרך בטח נקבל גם איזה חיבוק דוב.

 

 

מיהו הדוב האינדיאני ומהו הריפוי שלו?

הדוב האינדיאני נושא את סגולת ה"התבוננות הפנימית".

הריפוי שלו מתרחש דרך חלימת חלומות וראיית חזיונות.

בשבטים מסוימים, הוא נחשב לחיה הכי רוחנית וחזקה, מכל ההולכים על ארבע, משום שהוא דומה לבני אדם, במובנים רבים, בין השאר בשל יכולתו לעמוד זקוף על שתי רגליו.

הדוב ענק. יש לו בטן גדולה והוא אוהב לאכול ה-כ-ל! ולכן, כשהוא משוטט ביער הוא אוסף בדרך מכל הבא ליד ובולס אותו בלי חשבון. אין לו בעיה להכניס פנימה גם מזון שאינו מכיר. ולמה? כי רק ככה הוא לומד! מתנסה ומבין איזה מזון טוב עבורו? ואיזה לא?

 

 

במילים אחרות, דובי מחפש ביער את דבש ה"אמת שלו" והוא מגלה אותה רק דרך התנסות ובחינה פנימית. החקירות שלו עוברות תמיד דרך הבטן ולא דרך הראש. הוא מכניס לבטן כל דבר ובוחן, עם עצמו ועם מערכת העיכול שלו, מה עושה לו טוב ומדויק לו ומה לא… מה מתאים לו לעכל פנימה ומה עליו לדחות.

 

 

ואז…אחרי שהכניס את ה-כ-ל לבטן, בעונות הקודמות, מגיע החורף! והשלג מתחיל לרדת בהרים. זהו סימן, עבור דובי שלנו, שהגיע הזמן להיכנס למערה שלו וללכת לישון! כדי לעצור ולהתפנות לעכל את כל החוויות שחווה. כדי לעשות אינטגרציה פנימית, ולחלום את החזונות והחלומות החדשים שלו לקראת האביב הבא.

בזמן הזה הוא מוריד הילוך. מאט את קצב נשימתו, מוריד את חום גופו וניזון ממאגרי השומן שצבר.

 

 

ולאחר שנת היופי החורפית מגיע שוב האביב. השמש מחייכת אל הפרחים והעצים ודובי מקיץ ופוקח את עיניו. הוא קם חדש! מתמתח, מפהק פיהוק גדול, מיישר גו ויודע מבפנים שהוא במקום פנימי אחר עכשיו. שעשה דרך של עיבוד! שעיכל את כל החוויות של השנה שעברה. שעיבד אותן מבפנים לעומק, עשה סדר והכיל את כל מה שנכון לו.

הוא גם יודע שחלם בשנתו את חלומותיו לעתיד הקרוב ושעכשיו יצא לאור מחדש! כשהוא כבר בתדר גבוה יותר וברמת מודעות אחרת הולמת ומדויקת הרבה יותר מזו שהיה בה לפני החורף.

 

איפה נמצאת מערת הדוב?

זה לא סוד וכולנו יודעים שכדי שנוכל להגשים את החלומות והכמיהות, הכי עמוקות שלנו, אנחנו נדרשים לאמנות ההתבוננות פנימה!

בדברים האלה אין קיצורי דרך.

רק ע"י בחינת הדברים לעומק, הטמעתם הרגשית והתכוונות אליהם אנחנו יכולים לגעת בהם מבפנים ולהעלותם למודעות. רק לאחר מכן, נוכל ליצור אותם בעולם החיצוני.

הרבה פעמים, עלינו להסכים לעצור לזמן מסוים כדי לעשות את זה!

להיות מוכנים להקדיש זמן לבהייה ולחלימה (אפילו שלחלק מאיתנו שזה נשמע בזבוז זמן). להסכים להגיף את התריסים, להשקיט קולות חיצוניים, להדמים את מנועי המחשבות, ואת טרטורי המיינד המעיק, ולהיכנס למרחב המקודש הפנימי שבתוכנו – ל"מערה" שלנו.

לרוב הא~נשים זה הכי לא פשוט בעולם. הם נעצרים רק כשאין ברירה והגוף שלהם צועק הצילו או כשקורה משהו קיצוני שמכריח אותם לעצור, לקחת פסק זמן מהחיים ולחשב מסלול מחדש.

 

 

ושם… כשאנחנו מסכימים לשהות בשקט לזמן מה, במרחב המקודש הזה, אנחנו פוגשים באנרגיית המקור שלנו, שורים בה ויכולים להתחיל לקבל תשובות מדויקות וכנות לכל השאלות וההתלבטויות שלנו. תשובות שנובעות ישירות מתוך מקור האמת האישית והעמוקה ביותר שלנו.

במקום הזה גרים כל הפתרונות הכי מדויקים לכל הסיטואציות והבעיות שמככבות במציאות החיצונית של חיינו. זהו המרחב של הידיעה הפנימית שהאינדיאנים כינו בשם "משכן החלומות"!

במשך עידנים הם נהגו לצאת ולחפש את "זמן החלום" ואת החזונות האישיים שלהם, במקום השקט הזה, תוך השתקת הרעשים הפנימיים והחיצוניים והתבוננות פנימה.

"זמן החלום" הוא מושג מופשט שמייצג שינוי או מעבר תודעתי בין תדרים. הוא גם יכול להיות זמן שבו אנחנו ישנים וחולמים.

 

 

אז בקיצור, א~נשים יקרים, כפי שכבר הבנתם, "מערת הדוב" לא נמצאת באף מקום חיצוני! היא שוכנת בתוכנו ואנחנו יכולים להיכנס אליה, בכל רגע נתון, ולהתחבר למשכן החלומות שלנו, כדי להבהיר אותם ולעצמינו ולהפכם לממשיים. וזה לא חייב להיות בחורף! אלא בכל עונה ובכל סיטואציה.

והחיבור הזה לא שמור רק ליחידי סגולה. כל אחד יכול לעשות שימוש בעוצמת הדוב! ע"י כניסה למרחב השקט של הידיעה הפנימית שלו והתבוננות בתשובות לכל השאלות ששאל. ובמילים אחרות…כל אחד יכול "לעשות דוב" וזה מומלץ ואף חיוני בזמנים מסוימים.

   ***********************************

 

מהו מסר הדוב בזמן הזה?

ומה זה אומר בת'כלס "לעשות דוב"?

הדוב מופיע, בזמן הזה, כדי להזמין אותנו לתהליך של התבוננות פנימית. כדי לומר לנו שעכשיו זה זמן מצוין להיכנס אל תוך הדממה, להתחבר למשכן החלומות האישי ולידיעה הפנימית כדי שנוכל לממשם ב"אביב" הבא.

ולמה דווקא עכשיו?

כי עכשיו יש לנו את מתנת התובנות ואת אפשרות הגישה הישירה לחלומות ולחזונות שלנו.

שווה לדעת שתמיד כשמופיע דוב זהו סימן שעלינו להאט את הקצב! ולשאול את עצמינו שאלות כמו: האם חסרות לי שעות שינה? או האם עלי להאט קצת כדי לישון על רעיון כלשהו? או האם אנחנו דוחה את ה – well-being  הרוחני או הפיזי שלי בשביל איזה מירוץ חיצוני מטורף? או שאולי הייתי עסוקה ומודאגת יותר מידי בנושאים חומריים ועם "to do lists" ארוכות כאורך הגלות?

 

 

הדוב בא ללמד אותנו איך "לעשות דוב" כלומר, איך לחלום את החלומות והחזונות שלנו ואיך להשתמש במשאבים הפנימיים שלנו כדי לשרוד את התקופה הזו ולצאת ממנה ממקום חדש וגבוה יותר מבחינת תודעתית.

הוא בא להדגיש בפנינו את החשיבות של האיזון, בין עשייה למנוחה, ולהזכיר לנו שזה חיוני עבורנו למצוא זמנים שקטים ולהתבודד הרחק מהפעילות התזזיתית של העולם בחוץ. להבנתו, חשוב שנדע להזין גם את עולמנו הפנימי ולפנות זמן כדי שרעיונות, תובנות והשראות יוכלו לעלות מתוכנו וגם כדי לחדש את משאבינו הפיזיים.

 

 

ואתם יודעים…א~נשים פוגשים דובים בכל מיני סיטואציות… אפילו שאנחנו לא חיים בג'ונגל. ולכן, כשדוב מתגלה בפנינו בזמן חלום, במהלך מדיטציה, בשליפה של קלף ולעיתים גם פנים מול פנים בטיול באלסקה 🙂 הוא בא בד"כ כדי לומר לנו שתקופה של "חורף" בפתח! וזה כמובן סימבולי ויכול לקרות, כפי שכבר נאמר, גם בשיא הקיץ בחודש אוגוסט הלוהט.

כך או כך, תהיה זו תקופה שמאופיינת באנרגיות נמוכות, בעייפות ובתחושה שקשה לנו לפעול במרץ כדי להתקדם. שבא לנו לעצור קצת ולהירדם לתנומה קצרה בחיק הדוב כפי שקרה לגלית.

 

 

וכשאתם מזהים שאלה פני הדברים …הקשיבו!

הבינו שהגיעה תקופה שיש בה הזמנה לעצירה וכניסה פנימה. שדובי בא כדי להציע לכם "חלון של זמן" בו אתם מוזמנים לסכם לעצמכם את כל מה שהיה עד עכשיו, להבהיר לעצמיכם את ההמשך ורק אז לזוז קדימה.

זה קורה, לא פעם, דווקא אחרי שהשלמנו מהלכים והשגנו יעדים גדולים ומשמעותיים בחיינו שאחריהם עולה צורך לעצור ולקחת פסק זמן, כדי לנוח, לטעון את המצברים, לסכם את ההישגים הקודמים ולהגדיר יעדים חדשים – וכל זאת לקראת קפיצת המדרגה הבאה הממשמשת ובאה. ממש כפי שקרה גם אצלי אז… וגם בזמן הזה.

 

 

זה יכול לקרות גם הרבה פעמים כשיש הרבה לחץ חיצוני ואנחנו נדרשים לעשות סדר במחשבות על מנת להתקדם קדימה לעבר החזון והיעדים שלנו.

ברוב המקרים עודף המחשבות, העומסים והפטפטת הפנימיים מסיטים אותנו מהבהירות של מטרותינו האמיתיות ומההקשר של הדברים בו אנו מכוונים לפעול. דבר זה גורם לאיבוד אנרגיית חיים חיונית שיכולה להיות מופנית לצמיחה במקום לאי הסדר והמיקוד.

זה יכול גם לקרות לפעמים כשאנחנו לא מאמינים בעצמנו ולא בוטחים ב"ידיעה הפנימית" שלנו ויוצאים לחפש תשובות מחוץ לנו אצל כל מיני "מומחים" למיניהם. כשאנחנו מתעלמים מהלחישות של הרוח שלנו, שפועמות בתוכנו, ומפנים גב לקול הפנימי הכי אמיתי שלנו.

ואז… מגיע הרגע בו כבר אין יותר מנוס ואנחנו (אם אנחנו עם מודעות מפותחת ומתפתחת) נקראים להשיב לעצמינו את הסמכות הפנימית שלנו! כי ת'כלס אף אחד לא יודע, יותר טוב מאתנו, מה נכון לנו לעשות כדי לצמוח להתקדם ולהיות בשמחה ומה לא ובאיזה עיתוי.

 

 

היופי בתהליך הזה שהוא בבואה של הטבע כלומר, יש בו מחזוריות עם זמני שפל וגאות, עליות ותהומות, מקצבים שונים, עת לשלכת כמו עת לצמיחה ולבלוב. ואנחנו… רק צריכים להסכים ללכת עם האנרגיה הזו ולקבל את העובדה שיש עת לכל דבר! זמן ל"אקשן" ולהתפתחות מהירה כמו גם זמן שנדרש להתבוננות, מנוחה והמתנה.

אגב…גם אם לא נקבל את הרעיון הזה ונסכים לו, הירידה האנרגטית תגיע בכל מקרה, ותכפה עלינו את ההאטה. ואפילו "ימימה" אמרה שאם נסכים לקבל את הירידה והעלייה הנפשית, כחלק מהטבע המחזורי שלנו, נתחיל לזרוע ולטעת בחירות טובות שילמדו אותנו גם מהי ה-מ–ת–נ-ה לקראת הבשלה.

וגם אם נדמה לכם שבזמן ההמתנה לא קורה כלום אז טעות גדולה בידכם כי כשדובי ישן במערה שלו המון תהליכים קורים – יש דישון, השקיה, והשגחה. אפילו הגורים נולדים בחורף בזמן מערה.

וזמן הדישון הזה הוא זה אשר בורא את העתיד, איליו אנחנו מכוונים, וחשוב לתת לו את הכבוד והמקום הראויים.

וזה בדיוק מה שנקרא "לעשות דוב".

 

 

ולכן עכשיו זה זמן עבורנו, א~נשים יקרים להתחבר שוב לכוח הידיעה הפנימית! למצוא חדווה בתוך העושר של השקט. להניח בצד מחשבות של בלבול, להדק ולמקד אנרגיה פנימית. לאפשר לאור הפנימי, העצום שלנו, להאיר את הלב והנשמה, במלוא העוצמה, ולבהירות להגיח החוצה כדי שנוכל לפעול מתוכם על מנת להזין את טובי חלומותינו ולזהות את העשייה הבאה שתסב לנו את השמחה הגדולה ביותר!!! ולא פסיק אחד פחות.

וכבר אמר סוקרטס "דע את עצמך"!

והוא התכוון בין השאר שכדי למצוא את השמחה והסיפוק בחיינו עלינו להכיר את עצמינו היטב – את גופנו, את מחשבותינו ואת רוחנו. לשם כך, עלינו לערוך מידי פעם "מסע דובי" אל השקט של מערתנו ולהיכנס ל"שנת חורף" שלווה שבה אנחנו חולמים את חלומותינו, הכמוסים ביותר, ומאמצים אותם אל חיקנו. וכך, מתוך העוצמה והבהירות הללו, נהיה מוכנים לגלות את הדבר הבא והמתוק המחכה לנו בתוך עץ החיים, לטפח אותו ולהביאו לידי ביטוי בקלילות ובחדווה.

 

 

ואיך "עושים דוב" ברמה הפרקטית?

אז…הדרכים האופרטיביות לעשות זאת מגוונות. אחת מהן היא למשל מדיטציה יומית (התבוננות תוך כוונה וסילוק המחשבות הרגילות) למרות שלהבנתי זהו כלי ישן שאנחנו כבר לא ממש חייבים אותו. אפשר במקום פשוט לעצום עיניים ולהירדם בכייף ולפנטז.

אפשר גם לעשות פעילות ספורט אהובה שאנחנו עושים לבד ומאפשרת לנו לחשוב תוך כדי (אבל… זה מיועד רק למי שאוהב/ת באמת לעשות ספורט. ממש לא חובה. יש פטור לכל פדלאות).

אפשר דרך שינה ועבודה מודעת עם חלומות.

אפשר ע"י ניסוח חזון אישי דרך תהליך של התבוננות.

ויש עוד דרכים יצירתיות מגוונות. אפשר למצוא באינטרנט ובכלל חומרים רבים בנושאים הללו ואפשר גם להתייעץ איתי.

 

 

אז זהו חברים עד כאן דבר הדוב.

ואני הגחתי מהמערה כדי להביא את המסר ולספר לכם את כל זה ואם כבר אז גם לחגוג איזה יומיים את יום ההולדת שכבר בפתח.

 

 

אז קצת חופש בהילטון – תל אביב וכמה ארוחות דשנות, על גגות תל אביב, עם המשפחה והחברים ולאחר מכן, חוזרת למערה בהקדם. להמשיך לעשות דוב, עוד כמה שבועות, כלומר לעבד את מה שהיה, לייצב בתוכי תדר חדש, לחלום בגדול, עם לוכד חלומות מרשים מעל הראש, ולחשוב איך אני רוצה שההגשמות הבאות שלי תיראנה. ואם תרצו בשפת הדובים: To put my dreams into action!וגלית….את באה איתי. דיי להתווכח עם המסר ולריב עם דובים.

ומה אתכם?
אתם מצטרפים גם?

 

 

מאחלת לכולנו קיץ רגוע, שקט ומלא תובנות וחיבוקים במערה הקרירה של הדובים.

וכרגיל, לכל מי שבא להעמיק ב"חקירה הדובית" ובהתבוננות פנימית בנוגע לכל החוויות שעבר לאחרונה ובנוגע לחלומות ולחזון האישי יותר ממוזמן ומוזמנת לבוא למערה הקרירה שלי, שעל הכרמל המוריק, ממש ליד היער. שם נלך ביחד את כל הדרך…נסניף דבש, נתבונן, נצא למסעות לזיהוי החזון, נחלום, ואף נגשים!

 

צילום: אביטל אנגל

 

שלכם באהבה גדולה,

מיכל

 

מקורות

  • ג'יימי סאמס, דייויד קרסון, 1999 – קלפי סגולה. הוצאת ענבר ארוח כפרי.
  • טד אנדרוס 1999, שפת החיות הוצאת אור- עם.
  • White Eagle medicine wheel – wa-Na-Nee-Che & Elina Harvey

 

תמונות

כל התמונות בפוסט לקוחות מאתרים חינמיים להוציא את התמונות שתחתיהן צוין אחרת.

תגובות

תגובות

2 תגובות

  • אירית אורפז הגיב:

    פוסט מרתק. מכירה את הספרים של ג'ון אירוינג? לפחות בשניים מהם (הכל אודות גארפ וניו המפשייר הוטל) מוזכר דוב בסצנה של וינה.
    אף פעם לא תהיתי שם על המשמעות שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *